<h1>המכתם</h1>
<h2>דף עו:</h2>
מאן חכים למעבד הכי אלא מר עוקבא דגברא רבה הוא קסבר כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות. פי' שודאי רוב מה שבלעה שפת היורה וסביבותיה לא היה אלא על ידי עירוי ניצוצות הניתזות שם בעת הרתיחה, שאין דרך למלאותה פה לפה בעת הבשול. ואי איפשר לומר שנרתיח אותה עכשו גם כן בדרך זה, ולא נצטרך לגדנפא אלא שירתיח בה המים וינתזו ניצוצות הרתיחה על שפתה וסביבותיה, ויספיק לה. זה אינו, דודאי ניצוצות בשעה אחת לא ילכו בכל מקום שניתזו ניצוצות של כל השנה. לכך הצריכה גדנפא כדי שיעברו המים על כל שפתה, ויעבירו בליעת כל מקום התזת הניצוצות של שפתה וסביבותיה. ועכשו מצאו הגאונים הכשר אחר שלא יצטרך טרח גדנפא, והוא שממלאין היורה מים ומרתיחין אותה, ובעת הרתיחה משליכין בה חלוקי אבנים מלובנות, והן מבעבעות המים ומעלות את הרתיחה על כל שפתה סביב, ומקיימות אותה, שלא תנוח מהר עד שתפלוט. והיורה הגדולה שמגעילין בה שאר הכלים, יש מצריכין אותה הגעלה תחילה בגדנפא דטינא, או בחלוקי אבנים כמו שאמרנו, כדי שלא תפלוט דבר שיאסור שאר הכלים. ויש שאמרו שאין צריך כלום, חדא שאין בה נותן טעם, ועדיין לא הגיע הזמן שהחמץ אוסר במשהו ובטל בששים. ועוד שמא אין אותה היורה הגדולה בת יומא, ונותן טעם לפגם הוא ומותר. ולפני הגעלה צריכין הכלים לשפשף יפה בנתר וחול וכיוצא בהן כדי להעביר כל שמנינות שעל פניו. ואם כלי מתכת הוא צריך לשפשף אותו עד שיעביר חלודתו. והכי איתא בירושלמי. ובספרי מפיק לה מדכתיב אך את הזהב, כלומר שלא ישאר בו אך את הזהב לבד. ואחר ההגעלה צריך כל כלי שטיפה בצונן, כדי להעביר כל אותה הגיעול מעל פניו. וטעם ההגעלה יש מפרשין כי כח הרתיחה מפליט כל מה שבלע הכלי. וקשיא ההיא דפרק כל הבשר [חולין ק"ח ע"א] דאמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב הבשר אסור והחלב מותר, דמיבלע בלע מיפלט לא פליט, דמוקים לה שנפל לתוך יורה רותחת, ופריך סוף סוף כי נייח הדר פליט, פי' כי נייח מרתיחתו. ומשני בשקדם וסלקו. מכל מקום שמע מינה מה שבא לתוך יורה בעודה רותחת בולעת ולא פולטת. הילכך מה תועיל ההגעלה בתוך המים הרותחין, הרי בולעין ואינן פולטין. מפני זה יש חכמים מחכמי צרפת שאמרו שצריך להניח הרתיחה קודם שיוציא הכלי מתוכה, כדי שיפלוט, כדאמרינן כי נייח הדר פליט. אך הר"ת ז"ל פירש כי נייח הדר פליט כששבע הבשר מלבלוע הדר פליט, דנהי דבעודו טריד לבלוע לא פליט, אבל לאחר ששבע לבלוע הדר פליט. ולזה הפירוש צריך נמי להשהות שם הכלים עד שיהו שבעים מלבלוע ואחר כך יפלוטו. וצריך נמי שלא ישימו שם שני כלים יחד, שמא האחד יגמור בליעתו קודם האחר ויחזור ויפלוט ויבלע האחר ממה שהוא פולט. ויש מתרצי' לעיקר הקושיא לומר שיש חילוק בין בשר שהוא רך לכלי ההגעלה שהן קשין. לפיכך גבי בשר דוקא אמר התם דמיבלע בלע והדר פליט, אך הכלים הן קשין ואינן טרידין לבלוע, ולפיכך פולטין מיד. ועוד מתרצי' הקושיא בענין אחר, דהתם הכי קאמר אותו הבשר מיבלע בלע מן החלב. ולפיכך הוא אסור משום בשר בחלב, אבל מפלט לא פליט מאותו החלב האסור שאילו היה פולטו היה אוסר במשהו כל אותו חלב שביורה, דאתיא למאן דאמר [חולין ק"ט ע"א] מין במינו לא בטיל. תדע שכן הוא, שהרי אם תתן [בשר שומן או ירק] לתוך מים רותחין תראה שם שמנינות הבשר שנפלט במים או מתמצית הירק, אבל מה שבלעו המים לא נמצא בו כלל. הכא נמי הכלים שמכניסין ביורה להגעילן מיבלע בולעין מן המים שביורה, ומיפלט לא פלטי מאותן המים שבולעין אבל פולטין הן מן הגיעול הכנוס בתוך דפניהם, שכח המים הנכנסין בו דוחין ומגרשין ומפליטין ממנו אותו הגיעול המצוי שם. ולפי דעת זה ענין ההגעלה טוב ויפה ומכשיר הכלים. וזה הדעת יתבאר לך גם כן ממה שכתב הר"ם ז"ל בספר קדושה בפרק שנים עשר שכתב בההיא דכזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב והיא רותחת, שהבשר הוא שאסור, אבל החלב טועם גוי, אם יש בו טעם בשר אסור אם לאו מותר, והוא שקדם וסילק את הבשר שתשהא שם כדי שתהא שבעה מלבלוע, שאם שהתה כל כך אז היא פולטת מן החלב האסור שבה, ואי איפשר להכיר בה הטעם דמין במינו הוא ע"כ. מכל מקום שמענו מדבריו דאף על גב דקדם וסלק פולטת מטעם הבשר שבה, שאם לא פלטה כלום למה יטעום גוי אותו החלב כנ"ל. אך עדיין צריך זירוז שלא להכניס שם שנים ושלשה כלים יחד. שמא מפליטת זה יבלע זה. ועדיין יש שם דעת אחרת בהכשר הגעלה, שאומרים שאינה להפליט הכלים, אלא לשרוף ולאבד כל הבלוע בתוכן, כי המים הרותחין נבלעין שם בכח הרתיחה ושורפין כל מה שבלע בהם, כמו האש ששורפת בשעת ליבון השפודין והאסכלאות כל מה שבלוע בהן, שהמים הרותחין כמו אש ממש הן לשרוף ולאבד כל הנבלע בתוכו. ולפי דעת זה אין להקפיד כל כך בהכנסת שנים או שלשה כלים יחד. אך צריך לדקדק שלא למהר ולהוציא משם הכלים, כדי שיהא פנאי לרתיחה ליכנס בו ולשרוף בקרבו כל מה שבלע למפרע. אבל הדחה ושטיפה אחר ההגעלה ודאי צריכין, להעביר אותה הזוהמא הנראית על פניו, אבל לליבון לא צריך לא הדחה ולא שטיפה אחריו. ויש תימה על לשון האזהרות שכתב צריכין שפודין ואסכלאות ליבון והדחה, ובזה מתוקנים.
